מעבר לעקרון האנטרופיה

פרקטליות, מאגיה ומדע

א. כל חלקיק חומרי הוא עולם שלם הבורא עימו את חוקיו. חלקיק זה עובר דרך עשרה ממדים, מהאפס המוחלט ועד הפיכתו לחומרי. החומרי הוא ביטוי לסדרה של צמצומים, של התמרות באור המקורי, האלוהי, עד הלבוש שהוא עוטה כאן למטה. כל חלקיק כזה מקושר איפוא עם כל הממדים. הוא נמצא איתם תמיד בזיקה פנימית של הזנה והשפעת גומלין. הוא מוליך של כל הממדים. הוא ביטוי אלוהי, והוא אלוהי ממש.

הרעיון המופלא ביותר שאפשר לעלותו על הדעת הוא שהכל אלוהות. כלומר, הכל גילום אחד, אינסופי בפרטי פרטיו, פרקטלי, של האל האחד. צריך לבטל את השכחה העצמית, שבא שקע כל נברא, כדי להתעורר אל המודעות העצמית הנשגבת הזו, הפלאית. כל חלקיק עושה את דרך המודעות להתעורר להוויתו כחלק משלם אלוהי, כאלוהי במהותו. דרגות הבריאה הן דרגות הערות של החלקיקים השונים להוויתם כשייכים לאל האחד, כביטויי מהותו.

לכן, די במשהו קטן שבו אתה מביט כמו דרך זכוכית מגדלת כדי להפוך אותו שער לבלתי נראה, למימד אחר, המקופל בתוך המימד הזה. הכל מקופל בכל, הכל קליפות וקיפולים זה בתוך זה, הכל מתכרבל, מתערבל, כמוס אחד בתוך השני, כמוס בתוך עצמו. זהו עולם של התאבכויות, של הולוגרמות המהבהבות על המסך הנצחי של אישון האל.

ב. הרעיון הפרקטלי הוא בסיס המאגיה. עקרון ההתכללות קובע שכל דבר לא רק משקף כל דבר אחר ביקום, אלא ממש קשור איתו בזיקת גומלין מסוימת. ניתן איפוא על ידי השפעה בחלק אחד להשפיע על חלק אחר. די לו לחלק אחד לייצג חלק אחר, להתכוון אליו באופן סמלי, כדי להשפיע עליו. זה הרעיון שביד הקוסמים השחורים הופך לכלי נשק וחבלה ואילו ביד הקוסמים הלבנים הופך לפולחן קדושה וברכה לעולם כולו. לכן, בקבלה, מעשיו של האדם משפיעים על העולם כולו. האדם הוא סמל היקום השלם ביותר, ולכן, לכל מעשה ומחשבה שלו יש השפעה ישירה על היקום כולו המשתקף בו. בפיסיקה זהו רעיון האי-לוקאליות. חלקיק אחד בבריאה מושפע על ידי חלקיק אחר, ללא קשר פיזי ברור ביניהם.

על פי הרעיון המיסטי, כל חלק יכול להיות מושפע מחלק אחר ללא צורך במגע פיזי ממשי, די במגע סימלי, היולי. שני החלקיקים שייכים למציאות עמוקה יותר, שממנה שניהם בוקעים, כחלקים של השלם. כאשר האחד מושפע באופן מסוים תאומו יהיה מושפע מכיוון שהזיקה הנעלמת הזו שומרת תמיד על יחודם, למרות המרחק הפיזי ביניהם.

ג. הקבלה אומרת, ש"האדם הוא פנימיות העולמות"; כפי שהנשמה מניעה את הגוף אנה ואנה על פי הלכי המחשבה, כך אותה נשמה עצמה בשורשה מניעה את העולם כולו שהוא גופה. האדם החי את חייו לתומו חי למעשה את חיי הקוסמוס כולו ומשפיע עליו. בתוכו מתחברים כל הממדים. הוא מניע את כל העולמות בכל תנועת אצבע. בהטיית ראש קלה הוא מטה לצד זה או אחר את העולם כולו. היו צדיקים שאכן חשו כך, וידעו גם את העולמות שהם מניעים באופן מדויק.

מאידך, כל דבר בעולם חוזר אל שורש הנשמה ומשפיע עליה. אין מעשים קטנים, אין חוויות קטנות, אין מחשבות שאין להן חשיבות. הכל משפיע, פנימה והחוצה, עומק בתוך עומק ועיגול בתוך עיגול. בתוך כל אחד חי אדם קדמון שכל העולם הוא לבושו וכל הגיג ותנועה שלו מזיזים את היקום כולו אנה ואנה.

זהו ללא ספק רעיון מוזר. אתה משפיע על כל היקום בכל מעשה ובכל מחשבה כי אתה פנימיות העולמות, אתה נשמת אדם קדמון, העתיקה על כל העתיקים, המניעה את היקום כולו.

ובכל זאת, אם אתה כל כך בעל השפעה איך זה שאתה כל כך חסר אונים? אם אתה מכריע את העולם כולו לכף זכות או חובה, לכאן או לשם, למה נדמה שאין לך שום השפעה ואתה כצל עובר בעולם?

תשובה אפשרית: אותו כוח עצמו שהופך אותך אלוהי הוא גם זה המגביל את כוחך. אם במחשבתך אתה חסר אונים, חדל אישים, צל עובר, הכח האלוהי מגשים גם זאת והופך אותך נטול השפעה. יכול אתה "להעלים" עד כדי כך את קיומך שלא תהיה לך כל השפעה בעולם. למרבה האירוניה, הישג זה כולו נובע מעוצמתך האלוהית. הכח העצום שלך הוא גם זה אשר מבטל את עצמו והופך אותך נטול כל כח, קורבן.

 

אלהים כתהליך גמילה

 א. הצורך באלהים הוא כה עמוק שקשה למצוא לו איזה תחליף. האדם אינו יכול להחליף את אלוהים מבלי להאליה את עצמו, כלומר להפוך את עצמו לקריקטורה נפוחה של אדם. כאשר צורך כה עמוק אינו יכול להיות מסופק הוא נותר כמין פצע. ייתכן שהאדם הוא הישות היחידה שפצועה באופן זה. קל להיווכח שהפצע הזה מכאיב מאוד והאדם מנסה בכל מיני דרכים לרפא אותו. אולי זה דבר היחיד שהוא מנסה לעשות. מבחינה פסיכולוגית זה הצורך באהבה מוחלטת. מבחינה קיומית זה הצורך להיות ממשי. מבחינה פילוסופית זה הצורך לתת משמעות. מבחינה ביולוגית זה הדחף להנציח את עצמך.

דומה שהצורך מגיע לסיפוקו בחוויה המיסטית, כלומר בגילוי האישי, המדהים, האינטימי כל כך, שאלהים הוא אכן ממשי, שהוא אהבה ואלמוות. אבל מרבית בני האדם אינם זוכים למענה כזה והפצע הזה ממשיך לדמם. הוא ממשיך לחפש מרפא ותוך כדי חיפוש זה ייתכן שיוליד אדם מעודן ויפה יותר, חופשי ועמוק יותר וייתכן שיוליד אדם חולה ותלותי יותר, תלוי באופי החיפוש.

פנחס שדה כתב ספר על אהבתו הנכזבת של אלהים לאדם, אבל מן הראוי לספר גם על אהבתו הנכזבת של האדם לאלהים. קשה לדעת מי התחיל להתאכזב ממי, מי הרגיש נבגד ראשון. ספק אם פצע זה יחלים או יתפייס אי פעם. לצורך העניין, בוא נניח שהוא ישאר עד מותך ואולי גם אחריו. הוא דוחף אותך להתקדש גם ללא אלהים – להתקדש לחיים עצמם. מרטין גריי הוא דוגמה לאדם שעבר התקדשות לחיים. וויטמן וניטשה עברו התקדשות כזו. הם לא היו זקוקים לאלהים כדי לחוות את קדושת החיים.

ב. בכל מקרה, אלהים הוא לא 'מוצץ למבוגרים' להשקיט את הרעב שלהם להוויה, לחיים, לאושר. אלוהים הוא תהליך גמילה מכל מיני סוגי מוצצים כדי להיות ניזון מבאר אנרגיה אינסופית המצויה בתוכך.

אלהים מנסה לגמול אותך אפילו מ'אלהים', מהמושג התלותי, הילדותי, שיש לך על אלהים. זה מה שכל הורה טוב צריך לעשות בשלב מסוים, לגמול את הילד שלו מהצורך שלו בהורה, בו עצמו. אם הוא מצליח, הילד שלו יעמוד יום אחד ברשות עצמו, הוא יהיה ניזון על כוחותיו שלו, הוא יהיה אחראי באמת לגורלו, לחייו. זה מה שכל הורה טוב צריך להעניק בסופו של דבר - את החופש ממנו עצמו.

במובן זה, אתה יכול להבין מה אלהים עושה איתך. היית יכול לעבור תהליך זה בצורה הרבה יותר קלה אבל אתה מתעקש להיצמד, ותהליך הגמילה שלך נעשה מפרך מאוד ובעייתי. אבל אולי הכל יחסי, אולי גם אחרים עוברים תהליכי גמילה לא פחות קשים ממך - הכל לפי גודל החיבור והאהבה וגם על-פי עוצמת התלות והפחד. תהליך גמילה מאלכולהיסם הוא קשה מאוד, וכך גם מהרואין, ממין, מהעבר, מסבל, מדפוסים ישנים.

במובן מסוים, בלשון המזרח, כולנו בתהליך גמילה עצום מהתניות שכליות. כדי לעמוד בפני האלוהי באמת, עליך להיגמל מכל מה שאתה יודע על עצמך ועל העולם, להשתחרר מכל מה שאתה יודע, מכל ההתניות הקודמות שלך. זה לא יכול להיות קל. אם זה היה קל כולם היו נאורים אבל הנאורים הם נדירים יותר מהמגילות הגנוזות, מזנים בסכנת הכחדה.

זה לא קל להיגמל מכלום, כי מה שגרם לך להתמכר מלכתחילה היה חסך רציני, היה חלל ריק בתוכך שביקשת למלא, היתה תביעה לספק צורך אמיתי שלא סופק כהלכה. כעת, אתה חש ריק, אתה חש צער, אתה חש חסר ואתה מנסה להשלים את החסר. זהו נסיון לגיטימי, אך במקום לפנות אל החיים, אל הדברים שיכולים באמת לספק אותך, אתה מוצא תחליפים זולים, שמספקים רק מראית עין ראשונית של סיפוק ומשאירים אותך כשחצי תאוותך בידך.

אולי זה מה שעושה העולם לכל אחד כאשר הוא מתייחס אליו במנטליות של מתמכר – הוא משאיר אותך כשחצי תאוותך בידך, הוא אף פעם לא מספק אותך באמת, הוא תמיד משאיר אותך רעב. זה מה שקורה למתמכרים, הם תמיד נשארים רעבים, הם אף פעם לא מגיעים לארוחה עצמה, הם אף פעם לא לוקחים מהעולם הזה את מה שרצו, הם באים עם יד ריקה ויוצאים עם יד ריקה.

זוהי החמצה נוראית, כי העולם הזה הוא מופלא מאוד לאלו שיודעים להפיק ממנו סיפוק אמיתי, להתחבר נכון לאותם דברים שנועדו להשלים את החסכים האמיתיים שלהם.

ג. לכן, יהיה עליך להיפטר מן הסבל שלך לפני שתוכל לצמוח ברצינות. הסבל שלך אילם, בוכה בחשאי, מתלונן בחשאי. כשאתה מקלל זה כבר כשהסבל שלך עבר את הגבול, אבל גם כשאתה שותק, יש בך סבל - למרות כל חוש ההומור הנפלא שלך, למרות שמחת החיים הבסיסית שלך.

אתה תחווה מרירות כל זמן שלא למדת להפוך את הבדידות שלך לכוח ממשי, להפוך את הסבל שלך לכוח ממשי, להפוך את הכשלון שלך לכוח ממשי. כאשר תצליח לעשות זאת תוכל להודות על הכל. בכל אופן, הודה על הכל מקרה, גם אם אתה תחשוב בתחילה שזה קצת מזויף.

קבל החלטה לתרגל ברצינות הודיה על הכל. רגשות קשים יצופו. הם עשויים לבוא לידי ביטוי בצורה של שתיקה ואטימות, ריקנות פנימית. עמוד שם, בריק, וברך את עצמך ואת הכל. ברך את עצביך הרגישים כל כך, ברך את הפחד, את הכאב, את הכל. יהיה עליך להיות נאמן להחלטה הזו שהיא מפתח לאור, למשחק השפע.

ההודיה תטהר אותך. היא תחזק אותך. היא תפקח את עיניך לשפע שיש לך, לאושר שהוא בקרבתך, ליופי שהוא בקרבתך. הודה על הכל. כאשר סתירת המצוקה תעלה מתוכך את המצוקה, אל תתמכר לה. הנח לה להישטף מתוכך כזרם מים עכורים. זו היטהרות הצינורות. אחרי שהצינורות היו סתומים זמן רב, אין פלא שהמים הראשונים נושאים איתם את משקע החול, החלודה, הלכלוך. זה בסדר. הנח לזרם לשטוף הלאה והמים החדשים שיגיעו ייעשו נקיים יותר ויותר.

אל תניח את מקומך. אל תסוג. אל תמציא את הגלגל מחדש בכל פעם, בכל יום. הודה על הכל. אלהים קיים כדי שיהיה לך למי להודות. זו הסיבה הטובה ביותר לקיומו של אלהים. אינך צריך להקדיש את שמחתך והוקרתך לשמש, לכוכבים, לנחלים או למלאכים, אתה יכול להפנותה ישירות לאלהים, וזה עצמו החסד הגדול ביותר. השתדל רק להיות אמיתי בתודה שלך, קטנה ככל שתהיה, זה מה שיפתח את לבך יותר מהכל.

  

בוא, תכיל את הכל

א. כל גרגר חול מכיל את היקום כולו; ברמיזה, בקריצה שובבה, בתשוקה כמוסה, בצופן גנוז, בפליאה. אין לך דבר אחד שאינו מכיל את הכל. בכל רגע מצוי כל תולדות הזמן. אם כן, גם בך רישומי כל התולדות מהרף העין הראשון של בריאה ועד סיומה.

הזמן נברא, יחד עם החלל. הוא פריסמה המאפשרת להסתכל באינסוף. אין האדם אלא פריסמה קטנה שיכולה להסתכל באינסוף ולשוב משם ללא פגע.

האמנם, ללא פגע? כן, זכה ותמימה יותר, נפעמת, רוטטת למגע.

הרוח מבקשת להכיל את הכל כי היא יודעת שהמארג כולו חי בתוכה בדרך היחודית לה. את עצמה היא מחפשת – כאשר היא קוראת בשמות, כאשר היא בוכה, כאשר היא הולכת לעולמה, לחלומותיה, לחמדותיה, לשגיונה.

שגיון אחד יש לאדם ושמו אלהים. ולאלהים? שגיון אחד יש לו ושמו אדם. כך, שוגגים הם זה לזה, שוגים באהבה זה לזה ושוגים מלהבין זה את זה.

ב. יש פער בין הממדים והוא מקום התורפה והגשר המתוח בין הריק למלא, בין האפס לאחד. צריך אתה לפסוע על הגשר הצר עקב בצד אגודל וללמד לשונך לומר איני יודע ואת שפתיך לחייך. וכי מה ברירה יש לך? אם אדם אתה, אתה עצמך הגשר בין הממדים, הניסוי של היקום בחופש המחשבה ובהתמרה.

האלכימיה היא המדע העליון החובק בקרבו את כל המדעים האחרים כשוליות קוסמים. האדם הוא האביק שבתוכו הוא מבקש להוליד את אבקת הזהב של הקיום. זו אבקת הקסמים שאתה מפזר על פני הדברים שאתה חפץ לאהוב, למען יזרחו באור נגוהות, למען ידברו אליך. אין האלכימיה מבקשת דבר מלבד אהבה, אותה אהבה אוניברסלית שהיא היעוד האמיתי של הלב האנושי.

כל מה שאתה צריך הוא להזכר באלמוות שלך ושל הכל. להאמין באלוהי האהבה העתיק, שאינו מפקיר דבר, שאינו מאבד דבר, שזכרונו מכיל הכל ומקיים את הכל, במימד זה ובכל הממדים האחרים. הגוף חוזר אל יסודותיו והנפש שבה למקורה.

אין לך דבר אחד ההולך לאיבוד. אין לך דבר שאינו פורח מכל תולדותיו, מושלם מכפי שהיה. אם תזכור את האלמוות ואת הפריחה התמידית של כל הדברים, תוכל לאהוב הכל, להתפייס עם הכל.

ג. כדי לשוב אל התודעה האלוהית עליך לזכך ולעדן את הפריסמה שלך עד שתהיה למוליך-על, המסוגל להתחשמל באנרגיה אינסופית מבלי לכלות, מבלי להתנגד וכך ליצור קצר. כך תוכל לקבל את הפרצוף של אריך אנפין, את הפנים הארוכות שלך. כך תוכל להסתכל על העולם כראי שבו אתה חוזה את פניך – עד שלא נותר אלא אחד, האחד שברא הכל מתוך חפצו להתבונן בעצמו.

הברי-אה היא ראי שבו האלוהי מסתכל בדברים ורואה את עצמו. הכל שב אליו. כל האבידות נמצאות אצל אלהים, כל האפשרויות, כל הזכרונות. וכדי לשמר את הזכרון חי הוא חוזר ובורא את הדברים מחדש פעם אחר פעם.

האלוהי, הוא עתיק וחדש לחלוטין, נולד תמיד. הוא הזמן והנצח. הוא החלל האינסופי והכוכבים שבתוכו. הוא הליבה והוא שבעת הגופים. הוא הנוסע והדרך, המסע והיעד.

אתה ניצוץ אחד משלהבת החיים הגדולה. אין פלא שאתה כמה לשוב אל הלהבה. אין פלא שיש בך אהבה הזועקת תמיד למימוש, זכרון תת-הכרתי המתחבט כציפור בכלוב להגיח אל המודע.

בוא, תזכר בכל, תן למחשבתך לשוטט בחופשיות על פני הדברים, לגעת ברפרוף, במגע הומפאטי קל, זיק החולף בדילוג בין הבורא לנברא דרך הריק הגדול.

חבק את הכל, תן לכל מקום בלבך, הנח לו לגלוש על גדותיו, להתייפח, לצחוק, להתגעגע. בועת התפיסה היא רק פריסמה קטנה המאפשרת לך להציץ אל חלל הכוכבים מבלי להתנפץ, מבלי להטריף את דעתך.

האספן האלוהי

א. ארכיטיפ עמוק מדריך אותך לאסוף אליך בלהיטות כמעט כפייתית את העולם כולו; אלבום קוסמי של ישויות, מקומות, אלים, שדים, בעלי חיים, עצים, קריסטלים. כל אחד על שמו ועל מחנהו, למינו ולעדתו.

האידיאה המגולמת בארכיטיפ הזה היא, שכאשר תחזיק בספר היקום אתה תדע הכל, כמו אלהים. אתה תהיה הכל, כל היש. התודעה שלך תהדהד עם כל המונדות ביקום, תכיל אותן, תחווה יחד איתן את כל ספקטרום החוויה האפשרי.

אתה, המופנם המושלם, אינך חפץ להשאיר כלום מחוצה לך, ממש כמו התודעה הקוסמית עצמה, שלא יכולה לוותר על כלום. רק כאשר תדע הכל אתה תרגיש מסופק, תרגיש שאתה שלם, שכלום לא חסר, שהכל נמצא בך, ואתה נמצא בו. 'וודנטה'; סוף הידע/הוויה, כאשר הכל חוזר לשורשו, להכרה העצמית העליונה.

ב. זהו הארכיטיפ שפועל עליך יותר מכל השאר; הידע המושלם של התודעה המושלמת, ספר החיים או הספריה הקוסמית. הידע/הוויה/חוויה שם הכל אחד. שם היודע הידוע והידיעה הם אחד. אלהים כמכיל את הכל ובעצם ידיעתו גואל אותו מבדידותו, מניתוקו; קישוריות מושלמת, שקיפות מושלמת.

אה, האנציקלופדיה שלך היא רק רמז לאותה תודעה, רק ניחוש מלומד, רק זהרור חולף לאותה הכרה שגיאה שמעבר לזמן וחלל, המכילה בתוכה את כל התודעות האפשריות, את כל פיתולי ההיסטוריה, כל הדמויות, האירועים, הסיפורים;

כל אחד קשור לכל האחרים, משל לכל האחרים – הולוגרמה מושלמת – מטריקס עילאי, שיא התאחדות של המחשבה עם ההוויה – האידיאה העליונה, שבה האמת, הטוב והיפה הם אחד. עכשיו, כבר אין לך לאן ללכת. עכשיו, תוכל לנוח ולהסתכל בכל כמו אלהים ולומר "כי טוב", אולי אפילו "טוב מאד".

ג. כמובן, אתה שם לבך, שכעת, משהגעת לסוף, יש גם איזו תפלות בכל, או אולי פשוט חוסר-תנועה, נירוונה, קבעון. אתה מבין שכל שלמות סופה להסתכם באידיאה חיוורת של עצמה, קפואה בתוך הנצח. לכן, אתה חייב להוסיף את גורם ההשתלמות התמידית לאחדות הזו, העילאית, כדי ליצור מעגל חיים אינסופי באמת. הכל חייב להיות גם בתהליך של לידה חוזרת, של התפתחות, של משחק אינסופי, של התעלסות נצחית, עונג שמתחדש ללא הרף, יוצר צירופים חדשים ללא הרף – חיים! הספריה או הספר שלך הוא ישות חיה והיא חייבת לגדול כל הזמן כדי להוסיף לעצמה חיים.

ועם זאת, החיים בפועל, הרוגשים תדיר, גורעים משהו מאותה דממת נצח שם המחשבה יכולה לנוח על זרי הדפנה של הישגה המרשים, להתרגע, לחוש סוף סוף סיפוק עליון.

לכן, אתה חושב על הסופי ועל האינסופי באיזו דינמיקה שתעניק לך הן סיפוק תמידי והן השתלמות תמידית, אפילו כאשר הם סותרים זה את זה. אתה חייב למצוא תהליך שמעניק סיפוק מיידי, או אולי את התודעה המסוגלת לחוות סיפוק מיידי בתהליך עצמו; אותו זיווג תדיר שבין אמא לאבא בקבלה, שיוצר ומחדש את העולמות ללא הרף. אתה חושב על זה כעל סופר גאוני שמספר אינספור סיפורים ויוצר את גן השבילים המתפצלים. ואתה חש שהיית רוצה לא רק לספר אותם אלא ממש לחיות אותם.

וכאן עולה בך דימוי של סופר גאוני, שגם צופה בכל וגם נוטל בו חלק. הוא חווה על בשרו את כל מה שהוא מספר ומתמזג עם כל דמויותיו, חי את העלילות של כולם כאילו היו העלילה של עצמו.

מן הסתם, כך אלהים מספר את סיפורי הבריאה שלו וחי דרכה את עצמו בכל המסכות, בכל הדמויות הרבות. הוא בפנים ובחוץ כאחד, הוא העצמי העליון והוא גם כל תתי האישיויות לאינספור שהעצמי הזה מתבטא דרכן.

ד. לאלוהי חשובה הכמות, לא רק האיכות; כמות אינסופית, יער גשם אינסופי, שכל הזמן פרה ורבה, מתפשט, יוצר אינספור עולמות. אם תסתכל על הבריאה אתה תראה שהרעיון הזה של התפשטות אינסופית מתגשם במציאות במליארדי הגלקסיות. רק מוח שופע עד טירוף יכול היה להגות יקום כזה. רק מוח ששום סיום אינו יכול לספק אותו היה יכול לחשוב על היצירה הזו – יקום מתפשט, שתופח בלי הרף בחיים – חיים שמולידים חיים עד אינסוף. וכל רסיס קטן, ואפילו נולד פג, זוכה להזדמנות משלו לגדול.

אשה עוברת הפלה בעולם הזה ויוצא ממנה רק 'נפל' חסר צורה. אבל שם, בעולם הנשמות, אותו ילד נקרא בשם שהיה אמור להיות לו בצד הזה, והוא גדל. לפעמים הוא מוצא קרוב משפחה שהגיע אחריו, סבתא או סבא, שמאמצים אותו באהבה כבן אבוד. אתה קולט כמה הדבר מוזר ומופלא? כמה כבוד לחיים יש באפשרות שהאל מעניק לכל ניצוץ שלו לגדול למלוא שיעור קומתו, אפילו לנפל קטן, בן יומו?

עכשיו אתה מבין את ההגיון של האספן הזה, האלוהי, אספן הניצוצות שאין למעלה ממנו, המאסטר של כל האספנים, האידיאה המושלמת של האספנות.

ה. לכל דבר יש אידיאה, מעין אידיאל, 'המחשבה הקדומ'ה של הדבר הזה; כלומר, מה כל כך מצא חן בעיני מי שהגה את המחשבה הזו לראשונה, איך הוא צייר לעצמו את הדבר הזה בצורה שהעניקה לו סיפוק מושלם. האידיאה הזו היא התגלמות הרצון העליון. כאשר היא יורדת למטה היא עשויה לאבד לזמן מה את צורתה. אך לא לגבי מי שזוכר, שבקי בתוכניות, בשרטוט הבנין – האדריכל. לבנאי ייתכן שהצורה אינה ידועה אבל היא ידועה לאדריכל. הוא הגה את כל הבנין כהתגלמות של האידיאה שלו במרחב ובזמן.

יש בנינים בחלל ויש בנינים בזמן. את הבנין שבחלל בונים כדי להתגורר בתוכו, כדי לאפשר 'מקום'. אבל בתוך הזמן אתה פורש את הרעיון כתהליך סדרתי, כעלילה, כמוסיקה. החלל הוא המקום שבו העלילה יוצאת אל הפועל בזמן. וכל עולל בא יחד עם סיפור העלילה שלו ולוא רק בראשי פרקים.