אספן הניצוצות

שיחה עם בלזק

אתמול שוחחתי עם בלזק, אחז מענקי הספרות, מחבר 'הקומדיה האנושית' בת תשעים הכרכים, שברא בספריו הרבים עולם מדהים בהיקפו, בעוצמתו, במסריו.

בלזק שייך למתבוננים, אלו שמבט עיניהם חודרני ודי לו לתאר משהו כדי להפיקו מחדש, כדי להטעינו באנרגיה של יופי ומשמעות. אפילו כאשר הוא מתאר דבר מה מכוער הופך אותו הדבר ליפה, מיוחד, כמעט נשגב, גדול מהחיים.

שוחחנו שעה ארוכה על הדרך שלו לתקן את המציאות בכח התיאור המדויק, אך הרב-ממדי. הוא אמר שכאשר הוא מתאר דבר מה הוא מחפש את רוחו, וככל שהוא מסוגל להפיח בו יותר חיים כך הדבר הזה מתקדש יותר. זו הדרך שמצא להתמיר את הדברים – לתאר אותם בעוצמה ובחיות, בשיא הדקדוק השקדני. לצורך הזה ניחן בזכרון ובדמיון פנומנליים. הוא אמר ששני כוחות נפש אלו התפתחו אצלו בשיעור כזה שמרבית חייו הפכו כמעט להזיה מועצמת.

הוא חש תמיד שהעולם הוא מסתורי ואלוהי בדרך שאין לקלוט אותה בשכל. רק הצירוף הזה של הזכרון והדמיון, שהופך לאינטואיציה חזקה, מסוגל לקלוט שמץ מה מתוך הרב-ממדיות של המציאות.

שאלתי אותו מה היה הדחף שלו ביצירתו, מה גרם לו לכתוב ספר אחרי ספר ולחזור לשזור את סיפוריו ‏סביב הדמויות שבדה.

הוא אמר שמעולם לא בדה שום דמות, אלא העניק חיים אינטנסיביים לדמויות שפגש במציאות. בחיפושו אחר המהות שהפעילה אותן הוא צלל לתוך אותם מנגנונים פנימיים שיצרו את המראה וההתנהגות החיצונית. לא היה לו כל צורך אחר. הוא חיפש את המהות המעורטלת והתבסס תמיד על התחושה הטבעית שהפנים והחוץ משקפים זה את זה. לכן, הוא חידד את שתי הסגולות האלו; באמצעות הזכרון הוא שיחזר את החוץ. באמצעות הדמיון הוא ניחש את הפנים, את הסמוי מהעין. שני כוחות אלו התמזגו אצלו מעצמם, אחרי שהדריך את עצמו לראיית העומק.

"הכח המניע שלי היה מתמיד הרצון לראות – לראות לעומק, להבין את הכוחות המעצבים ודוחפים את החיים," אמר בלזק. "החוויה היסודית שהדריכה אותי היתה שמאחורי כל התופעות קיים הרצון; רצון אדיר, רב אמצעים, שמחפש תמיד להתנסות בחיים בכל העוצמה האפשרית. הרצון הזה פעם בי עצמי בלהט כזה שמיד זהיתי אותו בזולתי. מעין רצון לבלוע את המציאות, את החיים, על החוץ והפנים, על כל השפע שלהם, כפי שנחש בולע ציפור צבעונית, בלי לוותר על אף נוצה.

זה היה מעין בולמוס, צורך עז, שפרץ מרובד כל כך עמוק שלא יכולתי לגעת בו במישרים אלא רק דרך התופעות שיצר. ראיתי שהרצון הזה דוחף את החיים ומביא אותם לכלל ביטוי אך גם מכלה אותם. כפי שאמרתי, הרצון שורף אותנו והיכולת הורסת אותנו. היכולת היא תמיד התגשמותו של רצון, אך הבולמוס הזה של הרצון הוא אינסופי. לכן, סופו שהוא מכלה את עצמו. כפי שכתבתי ב'עור היחמור', כל מימוש משאלה מפחית את החיים. כאשר כלות המשאלות כלים החיים. אך ברגע שכלים החיים במישור אחד הם יכולים להיפתח במישור אחר.

אני כיליתי את כל משאלותי. כך, הגעתי בסוף ימי להארה נפלאה. מיציתי הכל, בלהט בולמוסי. התמסרתי לכל חוויה, שלי או של זולתי. למעשה לא היה לי כלל זולת. ברגע שתיארתי אדם אחר, מיד הפכתי להיות הוא. ראיתי וחוויתי דרך עיניו את הכל. כך, הכל הפך לי קרוב ואישי. כל חיי פעם בי מעין רעב אדיר לחוויות, להוויה. אולי חלק מזה היה הרעב של ילד שגדל ללא אם ובעצם, ללא כל משפחה. הרעב הזה לא שכך כל חיי והוא גרם לי, בין השאר, לבחור אהובות שהקרינו משהו אמהי. הייתי זקוק לחום ולרכות שלהן בצורה נואשת.  

אך נראה לי שהרעב המקורי היה עמוק אף מזה. זה היה רעב בסיסי להוויה, לקיום, למציאות, למימוש. כל מה שעשיתי היה חלק מהנסיון שלי לממש את העוצמה הזו שביקשה דרכי ביטוי, בין אם היה זה ביטוי מילולי או מעשי.

המציאות הגשמית היתה הרבה יותר קשה לעיצוב עבורי. ראיתי שהמחשבה מאפשרת לי טווח התנסות אדיר, פנימה והחוצה. לבסוף, האמנות שלי הפכה לי, כפי ששערתי בתחילה, שער לחיים ולהוויה."

אמרתי לו שתמיד רציתי לכתוב מאה ספרים שיכילו את כל האנושות, את כל ספקטרום-החוויה האפשרי.

על כך הוא ענה לי: "כל מי שנמצא בקרבה לרצון המקורי ש‏ל הבריאה חפץ לברוא עולמות. זהו הדחף המקורי של האל והוא מקנן בכל אחד מאיתנו בצורה זו או אחרת. כל אחד בתחומו מבקש ליצור עולם רחב ממנו, שיכיל את הכל. הטעות שלך היא שאתה הולך להפשטה. אני הלכתי לתוך עומק ‏הפרטים של המציאות. בחרתי לי את הזמן שהיה קרוב אלי, וניסיתי לתאר כמיטב יכולתי את המגע הממשי שלי בחיים. כל זמן הוא טוב אם אתה הופך אותו פריסמה להסתכל דרכה לתוך המאווים הנצחיים של האדם, לתוך העל-זמני.

מצאתי את נוסחת הקסם שפעלה בשבילי. ראיתי שאני הולך ומתרחב בדרך שמאוד התאימה לי. לא ברחתי מכלום. יכולתי לחוש את הפנים והחוץ בעוצמה אדירה. אתה צריך להיות יותר ממ‏וקד בחיים מחוצה לך, אך בצורה כה מעמיקה שאתה חוזר בהכרח אל עצמך, ואל האנושי בכלל. זו עוצמתה של האמנות על המחשבה המופשטת.

רציתי לחקות את אלהים ולברוא עולם ממשי, מוחשי, על כל ההיבטים שלו; לא לחמוק מכלום, לא לגנות כלום, רק ‏להביט כל כך עמוק שהתשובות עולות מעצמן. הצלחתי. המיקוד שלי היה נכון. אלהים ברא את העולם הזה במִסְפָר אך הוא לא סיים את הבריאה אלא בסיפור. המספר הוא המימד המופשט, המשמש מעין 'פיגום' למציאות. אך המימד הזה, היחסי, הסיפורי, נותן לאלהים תענוג הרבה יותר עמוק. בחסידות נאמר שאלהים ברא את בני האדם כי הוא אוהב לשמוע סיפורים.

אנשים חושבים שסיפרתי אה סיפורי לבני אדם. אמנם, כך. אך נכון גם לומר שסיפרתי את סיפורי לאלהים או לבורא שבתוכי. מכאן בא הלהט הפראי שלי, שאיפשר לי להתמסר לכל דבר בעוצמה המירבית."

הודיתי בפניו שפרטים רבים מעייפים אותי.

בלזק ענה, "שום פרט אינו מעייף אם רואים את משמעותו העמוקה, אם מתבוננים בו בכזו דבקות מרוכזת שהוא הופך חלון לפנימיות. אתה מ‏בין כל זה היטב, אך קשה לך למצוא את האנרגיה הדרושה לפרטים. ההסתכלות שלך ח‏לשה ולכן אינך מצליח למשוך את הפרטים לתוך מימד העומק שלהם. אינך מצליח להסיר את הפרגוד. זה מתבטא בחולשה שלך להתרכז, לחשוב לעומק, לחשוב בכלל. המ‏וח שלך רגיל למצבים קלילים יותר, מופשטים יותר, פחות עמוסים. אתה צריך למצוא את המינון הנכון לך, אך זכור, שאסור לך לעשות פיצול מלאכותי בין החוץ לפנים. מ‏עולם לא שגיתי בכך. מאז שאני זוכר את עצמי, החוץ הילך עלי קסם אדיר. הקסם הזה הוא שמשך אותי פנימה."

‏אמרתי לו שאני רוצה לשנות את עצמי, לשנות את המציאות שלי, אבל הכתיבה אינה נראית לי כלי שימושי דיו. אני יוצר פנטסיות שאין להן תמיד קשר עם המציאות. שאלתי אותו אם הוא חושב שהרומנים שלו יצרו איזה שינוי במ‏ציאות, חברתי או אחר.

‏"אין לי ספק שהיתה להם השפעה. כל דבר שאתה מתבונן בו בריכוז, שאתה מודע אליו, שאתה מעמ‏יק את ההיכרות שלך איתו, משתנה תוך כדי הסתכלות. הבנתי זאת היטב ולכן לא הייתי צריך כלל להטיף מוסר. לא הטפתי לכלום, אבל המ‏ציאות אותה תיארתי בחדות גרמה אצל קוראי לסוג של מודעות עצמית והתפכחות. זה כמו לתאר לאדם שיכור, מכור או סוטה, את התנהגותו בצורה כה מפורטת שלפתע הוא שם לב לעצמו ונחלץ מתוך ההיפנוט שלו. אין צורך ביותר מזה. אתה משנה את המציאות על ידי מודעות צלולה אליה, על ידי הסתכלות נטולת שיפוט, מדויקת, אמיתית ככל שתוכל. מצאתי שזה הכלי הטוב ביותר להשפיע על האנשים.

תיארתי הכל בחדות, בעמקות, בחריפות, וידעתי שדי בכך כדי לעורר אנשים לשים לב לצורת התנהגותם ואיכות חייהם. מודעות יוצרת שינוי, זכור זאת ואל תחשוב שאתה צריך לומר לאנשים מה לעשות או להטיף להם. ראיה מפוכחת, צלולה כגביש, מתמירה הן את המתבונן והן את מושא ההתבוננות שלו. היא מעצימה את המציאות הזו. כך, או שהמציאות הזו הופכת קסומה יותר או שהיא הופכת להיות בלתי נסבלת."

אמרתי לו שלפעמים מודעות אינה מספקת אלא יש צורך בפעולה, אפילו כפויה, ובתרגילים אחרים. הבאתי לו כדוגמה אדם המכור לסמ‏ים. האדם הזה מ‏ודע היטב לנזק שהתנהגותו גורמ‏ת ובכל זאת, הוא ממשיך באותה דרך הרסנית. צריך אמצעי גמילה מעשיים יותר.

בלזק ענה: "ברור שאדם שאינו מצליח לשנות את התנהגותו הוא אדם שאין לו שליטה על כח המחשבה שלו. לרגעים, הוא עשוי לזכור את האמ‏ת אך הוא שוכח אותה ברגע הבא, כאשר התאווה שלו מתעוררת. לכן, הדבר אינו פועל וצריך דברים נוספים. אך למי שמסוגל לזכור, המ‏ודעות היא הכל."

  

על חשיבה רב-ממדית

אפילו מילה אחת מכילה את עולם השפה כולו; מילה אחת אינה יצור מבודד החי לעצמו, היא נולדת מתוך עמקי התת מודע ונאמנה לחוקים מסוימים של צרופי אותיות. היא טעונה משמעויות המהדהדות בכל רחבי העולם המנטלי של הדוברים את אותה שפה, מבחינה פונטית ותרבותית. יש לה שורש וענפים. היא עוברת גלגולי צורה ומשמעות לאורך דורות רבים. לוא רצינו להבין מילה אחת למלוא עומקה היה עלינו להתחקות אחר כל הגלים והאדוות שהיא מעוררת באוקינוס השפה והתרבות לאורך כל זמן קיומה. כך גם לגבי רעיון בודד או תורה כלשהי. אנו יכולים לזהות באבולוציה הלשונית והרעיונית תרבותית את העץ והענפים של הקיטלוג הביולוגי. ענף שלם בפילוסופיה בודק אכן את אבולוציית האידיאות כפי שעשה לאבג'וי בספרו הידוע שרשרת ההוויה הגדולה.

חשיבה מתמחה המתרכזת בתחום צר היא חיונית, היא מחדדת חוש לפרטים וכוח חדירה גדול הנחוצים להכרה כדי להעמיק בהיבט כלשהו של המציאות, אך אם חשיבה זו נותרת בדלנית היא יוצרת בני אדם  חד-ממדיים. אחרי החשיבה המתמחה, האנאליטית מגיע תורה של החשיבה המסנטזת או הרב-ממדית שתיצור רמות שונות של אחדות; אחדות בתוך ענף מדעי מסוים, אחדות בתוך כלל-המדעים ואחדות בתוך התרבות האנושית בכללה. יש צורך בראיה חובקת, ביכולת ליצור סינתזות מעמיקות בין תחומים שונים ומגוונים, בין רעיונות שונים שנראים על פני השטח כנבדלים לחלוטין. כפי שיש גאוני הפרטים יש גם גאוני הכוליות. אדם המאחד בתוכו שני מיני גאוניות אלו יכול לחדש את ההכרה העמוקה שהכל אחד ולפתוח בכל תחום ותחום אפיקי התבוננות ותגלית חדשים.

הדוגמה המובהקת לחשיבה רב-ממדית היא כמובן ליאונרדו די וינצי שבמחברותיו רואים ממש את דרכי החשיבה המתמחה והמאחדת. על אותו דף ניתן למצוא התבוננות פילוסופית, רישום פנים, המצאה מכאנית חדשה, עקרון מתמטי, תגלית ביולוגית וכיוצא כשהוא כל הזמן מחפש את העקרון המשותף, המאחד, של התופעות השונות ביותר.

אנשים כאלו הם נדירים לא רק מצד הטבע אלא בעיקר מצד החינוך המודרני שדגל ברובו בהתמחות. מרגע שכמויות הידע הלכו ותפחו ועולם החרושת והמדע תבע אנשים מומחים בתחומי ידע יותר ויותר מצומצמים, האידאל הרנסנסי הלך ודעך ורק מעט מאוד אנשים הכירו אותו וחיפשו אותו ביודעין. ריצארד פיינמן הפיסיקאי הושפע ישירות מליאונרדו ויצר שותפות לימודים עם צייר. הוא לימד אותו פיסיקה ולמד ממנו רישום וציור במשך שנים. (יש כנראה דמויות רבות במדע, באמנות, בתרבות שדגלו וקיימו למעשה את האידיאל הרנסנסי של סינתזה בין תחומי ידע ויצירה שונים ומשונים והיה מענין למצוא אותם. אולי יש ספר על הנושא הזה. אם לא מן הראוי לכתוב אחד כזה. שילובים בין מדע ומיסטיקה - קאפרה, או בין מדע ואמנות ודת - יש על כך מאמר מעניין של הרב גינצבורג.

הרומנטיקאים, הסימבוליסטים והסוריאליסטים דגלו ברעיון הסינתזה אך הם חיפשו את המכה בתמהון והמזעזע – לא בהכרח האמיתי. הם אפילו התנגדו מפורשות למדע. ניטשה ראה במדע גילוי של עבדות. לא אחד כמוהו יכנע לעובדות. להיכנע לעובדות הוא מצבו של העבד. האדון יוצר עובדות או משתמש בהן כטוב בעיניו.

מעניין לערוך מחקר על העימות שבין המדע לאמנות שהוא כנראה לא פחות מענין מהעימות שבין המדע והדת. היו מדענים דגולים שהכירו את הרוח היוצרת, האמנותית בתוך המדע, ואת תאוות האמת המדעית של האמן ולא יצרו חלוקות כאלו. הם זיהו עקרון יצירתי משותף בשני התחומים. פואנקרה למשל. קרל פופר השפיע הרבה על קרוב התחומים כשניתק בין 'היקשר הגילוי' ל'היקשר התקפות' וזיהה את התהליך היצירתי המורכב של המדען לפני מבחני ההפרכה. מעניין יהיה לחפש מדענים בעלי נטיה אמנותית חזקה ולהיפך, אמנים בעלי נטיה מדעית מפורשת. כמדומני, שוואלרי הצרפתי אפילו כתב איזה ספר על מחברותיו של ליאונרדו ועל עקרונות הסינתזה שהינחו אותו.

חשיבה רב ממדית מחפשת אנאלוגיות משמעותיות, הקבלות קרובות או רחוקות בין כל דבר ודבר. כל מושג תורת הקבלה קשור ל'הקבלה' בין דברים, לראיה של הכל כבחינות. "כל התורה שלי," אמר רב נחמן "היא בחינות, זה בחינת זה." זה לעומת זה עשה אלוהים; השתקפויות, מטאפורות, משלים, סימטריות וא-סימטריות, עולם בתוך עולם. גאוניות נאמדת ביכולת להפיק אנאלוגיות רבות עניין, רלוואנטיות, מעמיקות, הפותחות לפתע אפשרות לאחדות חדשה, שלא ניצפתה קודם לכן.

התלמוד מהווה דוגמה מעולה לחשיבה רב-ממדית. באותו עמוד ניתן למצוא ריכוז מדהים של חומרים מקטגוריות שונות לחלוטין. זה מכניס את המוח לסערת יצירה מיוחדת, לכור היתוך של קאטגוריות ועולמות שונים. כמעט שלא ניתן למצוא דוגמה כזו בספרים אחרים. אולי עמוד מתוך מחברותיו של ליאונרדו דה וינצי מתקרב לזה, לפחות מצד ההתכוונות לתחושת אחדות בסיסית.

היה מעניין מאוד ליצור תלמוד חדש, חילוני, שתהיה בו גאוניות דומה במזיגת החומרים, בתמהיל המחשבתי. או לפחות להמשיך את מחברותיו של ליאונרדו די וינצי. האנציקלופדיה המודרנית מביאה אמנם בכפיפה אחת עולמות שונים אך תחומי הידע והרעיונות אינם משתרגים אחד בתוך השני ואינם מפרים זה את זה. אין בהם אחדות, זהו לקט מקוטלג לעייפה ואין בו להפרות את החשיבה אלא בלא משים. היה נהדר ליצור אנציקלופדיה של הסינתזות הגדולות. מדע אחד רב מימדי. אני משוכנע שרעיון זה נהגה לא פעם על ידי אנשים בעלי נטיה סינטטית. אולי רעיון האנציקלופדיה עצמו נהגה מתוך רצון ליצור מדע מאוחד כזה.

אפשר לכתוב ספר שלם על הספר האולטימטיבי, המיתי, שאמור לאגור את כל הידע האנושי ולתת פתרון לכל חידות ההוויה - השתקפותו של ארכיטיפ הידיעה המושלמת, האלוהות הכל-יודעת. ניתן למצוא אותו אצל בורחס ובטח אצל אחרים. בי עצמי אידיאה זו מקננת מגיל צעיר מאוד. יש לוותר על הידיעה המושלמת אך אולי אין צורך לוותר על הדינמיקה היצירתית האינסופית המונחת בבסיסה, על עצם התהליך.

אם מגוללים את סיפור הבריאה במהירות מואצת ייתכן שנגיע לאלוהות בסוד הוא היודע, הוא הידוע והוא הידיעה. תכלית הידיעה העצמית, התמזגות האוביקט עם הסוביקט. האידיאה הפנימית אכן מנחה אותנו לשם ומדי פעם ממשילה משלים של תודעת-על כל יודעת; ספריה קוסמית, ספר אוליטימטיבי, זכרון מושלם, נקודה מכילת-כל וכיוצא. זהו סוד השירה האלוהית שהיא צרוף של מדע, פיוט ומאגיה. המילה מגלמת הוויה ומסוגלת להשפיע ולעצב אותה מחדש. בריאה שנבראה ושבה ונבראת במלים. פרפטו הומובילה - עקרון התנועה האינסופי.

להתחבר ל'איש הגשם' הקטן בתוכך

בסרט 'איש הגשם', דסטין הופמן מגלם את דמותו של מוגבל בשכלו, אוטיסט, בעל זכרון פנומנלי ויכולת לחשב מספרים. אחיו, המגולם על ידי טום קרוז, מנסה לרתום את הכשרון יוצא הדופן הזה כדי להרוויח סכומי עתק בקזינו, עד שהם נחשפים.

קיימת בינינו קהילה קטנה אך מדהימה של 'אנשי גשם' או כפי שהם מכונים בלשון חיבה "מדענים" – שניחנה ביכולות שכליות יוצאות דופן, כאשר הן באות בדרך כלל על חשבון מוגבלות רצינית בתפקוד היומיומי ובעיקר, בכישורים החברתיים. דומה, השכל רתם את כל האנרגיה שלו למיומנות אחת על חשבון כל האחרות ופיתח אותה לדרגה גאונית.

יש ביניהם המוכשרים לחשב באיזה יום בשבוע יוצא תאריך מסוים וזאת, ללא הגבלה של שנים, קדימה ואחורה בזמן. יש כאלו שהם בעלי זכרון פנומנלי לעובדות בכלל, ותהיינה יבשות ככל שתהיינה. יש מוסיקאים וציירים בחסד עליון, בעלי חוש קליטה מדהים, וכיוצא. רובם אוטיסטים בדרגה זו או אחרת. חלקם, היו אנשים רגילים למדי עד שעברו פגיעה מוחית. הפגיעה עשתה משהו למוחם שלכאורה היה אמור לגרום להם פיגור שכלי ומוות אך גם אם כישורים מסוימים נפגעו הנה, באו אחרים, יוצאי דופן, ופיצו על האבידה באיזו גאוניות מפליאה, מעין מתנת שמים השמורה לילדים ושוטים.

הדבר המעניין ביותר בתחום מחקר זה הוא הפוטנציאל האמיתי של המוח שלנו או מוטב לומר, התודעה שלנו. במקביל, יש כאן הפרכה רצינית של אמונות יסוד שעליהן מתבסס המדע המודרני ביחס לעולם. דומה, המוגבלים האלו ניחנים ביכולות שאי אפשר להבין אותן במסגרת מדע הנוירולוגיה והנפש הרגילים. הם קוראים תגר על ההבנה שלנו מהו האדם, מהו העולם ואיך הם מחוברים זה לזה. הם גם מצביעים אולי על הפוטנציאל האפשרי לכל אדם.

מסתבר, גאוני המתמטיקה ביניהם אינם ממש מחשבים מספרים, הם רואים אותם לנגד עיניהם בכל מיני צורות. לפעמים, המספרים צפים לנגד עיניהם כספרות ולעתים כצורות גיאומטריות צבעוניות. לכל מספר גוון רגשי כזה או אחר. דומה, הם רואים מספרים בדמות של נופים או פוגשים אותם כישויות של ממש, בעלות מאפיינים יחודיים. למספרים יש מוסיקה או איכות שעשויה להקסים אותם או לעורר בהם מצוקה. כאן עולם המספרים אינו מציאות מופשטת כלל אלא מימד מלא צבע וחיים, מלא יצורים שונים ומשונים. כאן אולי אתה משוטט בעולם האידיאות האפלטוני לא כפילוסוף אלא כתייר בארץ מרתקת.

לי אישית יש דימוי מסוים שמסייע לי להבין מה קורה להם. אפשר לראות בשכל הפרטי של כל אחד מאיתנו מסוף של מחשב מרכזי ענק, מעין שרת עולמי שמחזיק בתוכו את כל רשת האינטרנט. במצב רגיל יש הרבה אתרים שהם חסומים לנו מסיבה זו או אחרת. ייתכן שאין לנו כלל עניין באתרים אלו או שהמידע בהם אינו שייך לתחום ההתמחות שלנו והוא חסר ערך לדידנו בחיי היומיום. פגם מסוים במחשב האישי גורם לכך שלפתע הוא מתחבר לאתר מסוים או סוג מסוים של אתרים שהיו מחוץ לתחום הנגישות שלו. הקשר הזה הוא 'כפייתי', המחשב 'ננעל' על סוג מידע מסוים או אתר מסוים ברשת. "המדענים" האלו מגלים לנו סוגי אתרים שאינם מוכרים לציבור הרחב. למשל, סביר מאוד להניח שקיים ברשת אתר מסוים המצויד בתוכנת חישוב אוטומטי לתאריכים. למעשה, יש באמת מחשבונים כאלו ללוחות שנה אפילו באינטרנט הרגיל.

הפגם במחשב האישי שלך יוצר חיבור לאותו אתר וכעת אתה מסוגל לבקש ולקבל כל תאריך שאתה רוצה ללא צורך בחישוב השכלי שלך. למעשה, אינך חכם יותר מאשר כל גולש רגיל שמגיע לאתר רגיל כזה ומבקש מהמחשבון תאריך מסוים. אתה לא יודע לחשב – אתה רק יודע להתחבר ישירות לאתר התאריכים ללא צורך בחיווט מוחי גלוי לעין. זהו סוג של 'תקשור'. אתה רק צינור של ידע, אתה לא באמת מבין את מה שאתה מעביר. לא הגעת לידע הזה בכוחות עצמך, מישהו אחר עושה את כל העבודה ואתה מקבל רק את התוצאות הסופיות. אתה לא ממש עובר תהליך של למידה, אתה רק קורא את מה שהוכתב לך.

אפשר כמובן לסמן כ"מדענים" גם גאונים מפורסמים יותר שאולי הצליחו להסתיר את המוגבלויות שלהם טוב יותר או שהיו פחות חד צדדיים מהגאונים-המפגרים הרגילים. אנו מכנים זאת לא פעם בשם "השראה", "מוזה" או "רוח הקודש". לא פעם, הגבולות בין גאון אמיתי, בעל יכולת למידה ויצירתיות, לבין גאון מפגר, הניחן במיומנות תת-הכרתית, הם מטושטשים וקשורים יותר בהבדל בדרגה מאשר בהבדל איכותי. בכל אופן, התופעה מדהימה ומרשימה ביותר. אנו חוזים במישהו המסוגל לגלוש ברשת האינטרנט הקוסמית ללא מחשב. למרות, שתחום הנגישות שלו מאוד צר באופן יחסי, הדבר עדיין נראה כסוג של קסם. למעשה, המחשב, המקלדת והמודם שלו הם פשוט פנימיים. הוא משתמש בהם באופן אינטואיטיבי או תת-הכרתי.

אם נרצה בכל זאת להצביע על הבדל משמעותי בין גאון אמיתי לבין גאון מפגר, אפשר אולי לומר שהדבר מתבטא בדרגת המודעות והכושר היצירתי. אמנם, גם גאון אמיתי זקוק להשראה הבאה מלמעלה, כמו מחוצה לו, אך המעורבות שלו בתהליך היא הרבה יותר גדולה. הוא ממש מבטא את העצמי הגבוה שלו. לא מדובר כאן ביכולת רק להכיל מידע ולהעבירו כפי שהוא – מדובר ביכולת לעשות בו שימוש יצירתי ולהגיע לחידושים של ממש. יתר על כן, מדובר בביטוי אותנטי של העצמיות שלך.

אתה יכול לדעת בעל פה את כל האנציקלופדיות בעולם אך זה לא אומר שאתה "מבין" את המידע שאתה זוכר ובודאי שאין לזה כל קשר ליכולת שלך להמציא דברים חדשים. קיים הבדל גדול בין זכרון בעלמא לדמיון יוצר ויש הבדל משמעותי עוד יותר בין דרגות שונות של ביטוי עצמי.

אמנם, כל אמן צריך להכיל את האומן כדי שיהיה מסוגל לשלוט בתהליך היצירתי שלו, אך האמן מתעלה על האומן לאין ערוך בכושר ההמצאה והחדשנות שלו, בגילוי הנשמה שלו, ב"עומק" או ב"מסר" שלו. לאומן יש יכולת להפיק מוצר כלשהו בדרגת מיומנות גבוהה, אולי אפילו מפליאה לעשות, אך על פי רוב אין לו ממש "מסר". הוא דומה למתעמל המבצע תרגילים אקרובטיים אחרי שנים של אימונים. הוא יודע לחזור עליהם בצורה מושלמת. זה לא עושה אותו חדשן ויוצר, רק מיומן. האמנות שלו תתבטא רק במידה והוא מצליח לבטא דרך המעשה החיצון את נשמתו בצורה יחודית, מקורית וחדשנית.

כך, יש מתקשרים שמשמשים את המלאכים ואת עולם הרוחות כדי להעביר דרכם מסרים לעולם. המתקשר עשוי להימצא במצב של "השהייה" גמורה, "טראנס" שבו הוא ממש יוצא מתוך גופו/מוחו ו"מוסר" אותו למישהו אחר. הוא לא מודע כלל למה שנאמר דרכו וכאשר הוא חוזר להכרתו הרגילה הוא לא זוכר כלום. בסך הכל, הוא שימש כסוג של "מיקרופון" למישהו אחר. גם אם הוא העביר משהו גאוני, זו לא הגאוניות שלו כלל. ייתכן אפילו שכל הנושא זר לו ורחוק מלבו.

יש מתקשרים שמעורבים הרבה יותר בתהליך בכל מיני רמות. ויש כאלו המתקשרים את העצמי הגבוה שלהם. כאן, האיש והמסר הם אחד. המתנה שלו לעולם יחודית לו, היא באמת באה ממנו ואף אחד אחר אינו מסוגל להעניק אותה. הוא לא רק התחבר לאתר מסוים הקיים ברשת, הוא פתח אתר משלו שעליו יש לו באמת "זכות יוצרים".

לאסימוב, אחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים ביותר, יש סיפור מקסים על ההבדל בין ידע גרידא לכושר המצאה ויצירתיות של ממש. הוא מתאר חברה שבה עד גיל מסוים לא לומדים כלל. ואז, האדם הצעיר עובר בדיקה המצביעה על כישורי מוחו והוא יכול לבחור מקצוע המתאים לו. אחרי שבחר במקצועו, כל המידע שהוא זקוק מועבר תוך רגעים ספורים לתוך ראשו בהשתלה מוחית. האיש נעשה בעל מקצוע מיומן בלי ללמוד כלל.

הסיפור של אסימוב מביא את קורותיו של איש צעיר שנמצא לא מתאים לשום תפקיד. הוא נאלץ לעבור למרכז הכשרה מיוחד וללמוד כפי שלמדו בדורות הקודמים – מתוך ספרים ותוך ביצוע תרגילים ועבודות בית. הבחור חושב שהם גילו שמוחו כל כך מוגבל שהוא לא יכול לעבור שום השתלה מוחית, עד שמתבררת לו האמת.

מסתבר, שהבדיקה מזהה את אלו שהם בעלי כושר למידה גבוה, גאונים של ממש, אלו שמסוגלים לחדש ולהמציא ולקדם את החברה. אך כדי לחדש אין די להחדיר למוחם כמויות של מידע, עצומות ככל שתהיינה. כדי להיות מסוגלים לחדש עליהם להבין באמת איך הטבע פועל – עליהם לחשוף את החוקיות הנסתרת, את ההגיון הפנימי של הדברים! הבנה אינה מידע, היא סוג של הארה מוחית, "ניצוץ יצירתי", שאי אפשר להעביר אותו בשום השתלה מוחית. אסימוב חיבר סיפור גאוני על ההבדל בין מידע לבין הבנה, בין גאון מפגר לגאון של ממש.